משנכנס אדר מרבין בשמחה. זאת אומרת שצריכים להיות שמח כל השנה ושמגיע חודש אדר צריך להרבות בשמחה .

מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד, ציווה אותנו רבנו נחמן מברסלב אז איך שמחים בברסלב כאשר כל השירים שם או רובם שירי דכאון? אלא צריך להבין שבברסלב יש משמעות אחרת ל "שמחה" כי שמחה ראשי תיבות: שמירה, מקווה, חצות התבודדות. כשתעשה את כל הדברים האלו המוטלים עליך יהיה לך הרבה שמחה.

אבל איך עוברים פתאום ביום חורפי ומעונן לשמחה? אמר על זה הרב הגאון רבי שמשון דוד פינקוס זצ"ל תחשוב על מה שיש בך ולא על מה שיש לך, כי מה שיש לך מחר זה כבר לא שלך, יש לך פרנסה ופתאום בבוקר בהיר מתברר לך שאין לך פרנסה, יש לך חבר טוב ופתאום אין חבר, צריך שיהיה לבן אדם סיפוק ממה שיש בתוכו, איזהו עשיר השמח בחלקו, מתי הוא עשיר? כשהוא שמח בחלק שיש לו.

וכך כותב הרמב"ם "השמחה, שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת הא-ל, שצווה עבודה גדולה היא ,וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו, שנאמר תחת אשר לא עבדת".

אף בדברי מוהרנ"ת בליקוטי הלכות בא הפירוש הזה על הפסוק כמובן מאליו בכתבו "כי שמחה דקדושה הוא דבר גדול מאד דהינו לשמוח בה' ובתורתו הקדושה, שזה עוקר שלימות העבודה, כמו שכתוב : תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה וכו"

גם בדברי האריז"ל כתוב הנה צריך האדם בעת קיומו כל מצווה ומצווה, או בהתעסקות בתורה, או כשמתפלל התפלה, להיות שמח וטוב לב, יותר מכאשר מרוויח או מוצא אלף אלפים דינרי זהב.

כולנו רוצים להרגיש סיפוק במעשינו להרגיש שמחה ומשמעות בחיינו למרות זאת מסתבר לעיתים שזה לא כל כך פשוט נדמה כי זו מצווה לא כל כך קלה.

מדוע למשל קל ופשוט להרגיש את השמחה אחרי שעברים טסט ראשון, או אפילו שני, ומדוע לעומת זאת קשה הרבה יותר להרגיש שמחה וסיפוק אחרי שהתפללנו תפילת שמונה עשרה?

מדוע כשמצליחים במבחן הסיפוק מורגש ומיידי, וכשאנו נוטלים ידיים הסיפוק כמעט ולא מורגש?

בדברים גשמיים מיד רואים את התוצאה ולכן גם השמחה היא טבעית ומהירה, יש עוד הרבה דוגמאות לדברים הגשמיים שאנחנו שמחים בהם לעומת זאת בדברים רוחניים אנו מתקמצנים עם השמחה.

אז הנה כמה נקודות למחשבה שהלוואי ויוכלו לסייע בהגברת תחושת הסיפוק והשמחה בעבודתנו את בוראנו:

א. כשאנחנו עושים מצוה מסוימת נאמץ את מחשבותינו שאנו עושים ועוסקים בדבר ה"אמיתי" נרגיש את השמחה יותר בקלות.
ב, כדאי לעשות מדי פעם רשימה בסוף היום מה עשינו היום בעבודת ה' באמת ובשמחה: נטילת ידיים ,ברכת המזון, מעשה טוב, התגברות, תפילה, צניעות ועוד. להתרגש מהמעשים הקטנים ולא הגדולים.
ג. פעם בחודש ללמוד אודות מצווה מסוימת להבין את העומק שלה ואז נתחדש עם המצווה.
ד, כשאנו מתקדמים נשמח שאנו עושים את הדבר הנכון.
ה, נחשוב לרגע כמה אנשים בעולם כולו מכירים את התורה, כמה יהודים יש בעולם וכמה גויים, כמה אנשים מברכים על האוכל שלהם, כמה אנשים בעולם שומרים שבת וכמה זוכים להניח תפילין.

האדמור מפיאסצנה בהקדמה לספרו "חובת התלמידים" כותב להורים ולמחנכים את החשיבות הרבה בלהשקיע ולהתאמץ בחיבור הרגש למצוות. האדמו"ר מדגיש להורים כמה חשוב לגרום לילד להרגיש שמחה בעשיית המצוות שלו.

והפלא יועץ כותב "מה טוב ומה נעים שישמח ישראל בעושיו שמחה של מצוה, על כל מצוה ומצוה שעושה יגיל וישמח יותר ויותר ממוצא שלל רב ובפרט בשבתות ובמועדים וכן באמירת ברכת המזון הפליגו בזוהר הקדוש בגודל החיוב לאומרו בשמחה ובטוב לבב, עד שאמרו שראוי שיאכל וישתה דברים המשמחים את הלב כדי שיברך ברכת המזון בשמחה.

אז מאין תפרוץ השמחה? רק כאשר נשמור את מה שיש בתוכינו כי שנבין תמיד חוסר השמחה כי אנחנו רוצים ואין לנו אז נאמץ לנו את האימרה "אתה יודע למה אין לך את מה שאתה רוצה? כי אתה רוצה את מה שאין לך, אם תרצה את מה שיש לך, אז יש לך את מה שאתה רוצה".

אנחנו מסתכלים על מה שאין לנו ולא מסתכלים על מה שיש לנו. אז בשמחה זה אותיות מחשבה השמחה תבוא עם קצת מחשבה והתבוננות.

שנזכה להיות תמיד בשמחה.